הקשר בין קונטסה ישנה, טיול לדרום ועבודה בארגונים
איך נוצר מכתש? שאלה שאבי נהג לשאול אותי בטיולים משפחתיים לדרום.
לא ידעתי. לא זכרתי את ההסבר מהטיול הקודם. ישבתי בספסל האחורי של המכונית והרגשתי שאני לא העיפרון הכי מחודד בקלמר. קצת בושה, קצת אשמה. איך שכחתי? מה הבעייה להפנים הסבר פשוט?
המורה לאמנות מבקש את ההפך- 'אל תדעי' מה הצורה שלפנייך, פשוט תעלי על הדף את הצפיפות של החומר. הרבה קווים כשכהה, מעט קווים כשבהיר. בלי הידע המוקדם של מהות האובייקט, התכונות שלו, התפקיד שלו.
יש ציפייה לידיעה בעבודה בארגונים. אם כעובד זוטר, ואם כמנהל בכיר. השליטה בתכנים, הידיעה לכאורה של איך עושים את זה, מה נכון ומה לא נכון, מנתבים את האדם ומסייעים לו להרגיש קומפטנטי, מוצלח, רגוע, ובעיקר לא לחוש תחושות של אשמה ובושה.
רבות נכתב על הנושא, על חשיבותה של אי הידיעה, דווקא כעמדה שמאפשרת פריצה של רעיונות חדשים, חתרניים. מתוך כך שמניחים למוכר, למסודר והמאורגן. ההסבר המדעי של אבי על היווצרותו של המכתש לא תפס, אבל אהבתי לתצורת הקרקע המרשימה לא פחתה כהוא זה. החוויה של לטייל במדבר היתה עוצמתית ולא קשורה לידע מדעי.
ההצמדות לוודאות דרך פרוטוקולים מתוכננים כמו "אילו פעולות אחות צריכה לעשות כדי לבצע את תפקידה בבית החולים" או " שלבים שצריך לבצע כדי להגיע למוצר מוגמר" , חשובים ככל שיהיו להשלמת המשימה, מגנים עלינו מפני חלקים לא רציונליים שמצויים שם בקרקעית החיים הארגוניים- הפחד מבושה שיגלו שאנחנו לא כל כך יודעים, לא מוצלחים מי יודע מה, ולפעמים עדיין יושבים בספסל האחורי של הקונטסה עם שאלה מהדהדת בראש.
אני חושבת שעצם הידיעה שזו חוויה משותפת ללא מעט לעובדים מנחמת במידת מה, ועוזרת להסתכל על נהלים, חוקים, הבניות ארגוניות באופן קצת אחר- ככל שהם יותר הדוקים, ייתכן שהם מקדמים את המשימה, אבל במקביל, הם כנראה הכיסוי לרגשות לא פשוטים שנמצאים בבסיס התפקיד. לפעמים, עצם ההכרה בהם, משחררת את השד ומאפשרת להמשיך בקלילות למשימה הבאה.
